שואלים אותי על דכאון , איך זה שאיבדת הכל ופשטתי רגל ואני לא בדכאון מזה.
ואני נותן להם את המשל של הודו:
אני מספר לכם את זה מכיוון שאולי זה יעזור לכם עם הדכאון האישי שלכם .
שהגעתי להודו בפעם הראשונה למיין באזר בהודו , הייתי עד כדי כך בשוק שכמעט סגרתי טיסה חזרה הבייתה ירדתי לשוק.
וראיתי מחזה שעיני לא ישכחו , 2 ילדים עניים רצים בלי חולצה עם חיוך מאוזן לאוזן עם 2 סמוסות ביד.
ושאלתי את עצמי באופן לא רצוני.
כוס ראבק למה אתם מאושרים ..
אני הגעתי מישראל בטיסה יש לי עסק בארץ ואפילו מכונית אאודי עם גג נפתח.
ועדיין אני לא מאושר כמוכם.
בעודי יושב עם באבא מקומי ומספר לו את הרגשתי.
הוא הסביר לי , הם מאושרים כי הם חיים את העכשיו.
יש להם מה לאכול הם ילכו לישון שבעים.
ואתה במירוץ אחרי הכסף לא תהיה שבע לעולם.
ואז הבנתי,
רק שאיבדתי הכל נפל לי האסימון.
מאושר האדם השמח בחלקו.
ובגלל זה באתי להגיד לכם .
אתם בדכאון , תחיו בעכשיו.
Live in the now .
תעשו מה שאתם אוהבים , כי השנים יעברו .
ואין זמן להשאיר חלומות לא מוגשמים במגירה.
פעם תהיו למטה ופעם תהיו למעלה ושום דבר לא ימשך לנצח .
ואם אי פעם אתם נהיים עוד פעם עצובים , תמיד תזכרו בזה שהמצב יכל להיות יותר גרוע.
ג'ה בלס.
