קטע כתיבה זה
אחרי שעבר עריכה נוספת קלה
מיועד להשתתף
בתחרות כתיבה עברית מס 4
שנערכת ע"י
על נוסטלגיה וחברות
הנושא חברות לקח אותי לנוסטלגיה רצינית על
החיים
פעם פעם לפני כמעט שלושים שנה
אז פעם לפני כמעט שלושים שנה אז הייתי ילדה ביסודי והייתי הכי אוהבת לקרוא ספרים על חבורות כמו כסח עם קערת אפרשזיפים גדולה כי בינינו אין על חבורות גם בבמלעל וגם ובמלרע.
בזמנים האלו אנחנו מדברים על פעם הרי. היו שולחים מכתבים.
לי היו תקופה חברים לעט שפגשתי במודעות בירחוני מעריב לנוער וראש אחד. היינו מתכתבים השם תשמור. זה לא נתפס
אז הפעם הזה לפני הפייס הוואטס הדיסקורד ומה
יהיה שלא
פעם לפני הסטים רחוק שנות אור מהעולם של ימינו
הייתי שולחת מעטפות צבעוניות עם בולים וכתב של יד
מלאים בחוויות ומחשבות על העולם ועולמות אחרים גם
לחברי העט שלי את חלקם מעולם לא פגשתי או אפילו דיברתי איתם בטלפון.
הייתי מחכה למעטפה הזו של החברות והשיתוף. של כתובת קיימת ומען ברור שגרמה לי להרגיש הכי נפלא בעולם ואפילו בלי שבכלל נפתחה
כן נכנסתי לנוסטלגיה חזק ואני מתגעגעת גם לחופש של החברויות של גיל הנעורים
אז שהעולם היה והרגיש ממש שלנו
היינו נוסעים באוטובוסים לים קונים סגריות וגפרורים בקיוקס על החוף
ויושבים שם לדבר
יודעים כל מה שאפשר אחד על השני ואכשהו תמיד רוצים לדעת עוד ויש עוד מה לגלות
חברות בשבילי זה להקרע מצחוק ביחד ולהרים אחד את השני שצריך
אני מרגישה
שגדלתי עם אחים חברים שהם כמו אחים
היה מטורפ וכיפפפפ...
חוצמיזה
מה שבטוח גיל ההתבגרות שלי מלווה בהמון כיראוגרפיות משחק משותפות מול ה אם טי וי.
איזה חנונים חנונים קולים ;)איזה כיפ היה איזה כיפ היה
נוסטלגיה.
את האנשים איתם גדלנו לא שוכחים. גם אם מתנתקים עם השנים הולכים לפה הולכים לשם. גיבורי חיינו איתנו תמיד וחברי ילדות הם דמויות ממש משמעותיות בסיפור שלנו כך שיש פשוט פשוט אינסוף לכתוב על מפגשים
יא אללה
איפה מתחילים
מאיפה ממשיכים
החיים שלי עפים
בנתיים הקדימון שלי התחפר בתוך עצמו
והתארך משמעותית
אחלה שבוע
הראל
אבל קדחתי מספיק להפעם מנסיון חיי אין כל טעם בחיים ללא חברים. אנחנו נושמים אוכלים שותים ישנים זזים וכל זה מתחבר לרוח איתה ובה אנו עסוקים בחיבורים עם נשמות אחרות מתחברים. דטצ וואט וי דו. יו נו.
חפרתי ובכלל לא התכוונתי
לכן רק אסיים בתודה
לחברים שלי לשכנים שלי למשפחה שלי וכן גם לסטימיטים שאתי שבזכותם יש אני
