כששמעתי על התחרות כתיבה עברית מס' 3- האהבה הראשונה שלי, ישר התחלתי לחשוב על איזה מהאהבות שלי כדאי לי לכתוב. הרי יש כ"כ הרבה סוגים של אהבה. אהבה רומנטית, אהבה לאוכל, ליצירה, מקומות וכו'. אז החלטתי לכתוב על האהבה שליוותה אותי רוב חיי. אהבה לציור.
אני מציירת מהרגע שאני זוכרת את עצמי, ולפי מה שסיפרו לי ציירתי עוד הרבה לפני כן. הייתי מבלה שעות בציור דמויות דמיוניות ואמיתיות, בעפרונות פחם ולפעמים בטושים צבעוניים. אני לא יודעת מה משך אותי לזה, אבל ציירתי בכל מצב, כשהייתי שמחה עצובה, או סתם משועממת במהלך השיעורים בבי"ס, הציור תמיד היה חלק ממני (ומהמחברות בית ספר שלי).
כשהתבגרתי, לאט לאט נטשתי את האהבה שלי. כנראה כי הייתי עסוקה מידי בדברים של "מבוגרים", כמו עבודה ולימודים אקדמיים. לא מצאתי זמן לשבת ולצייר כל העולה על רוחי, ואפילו בשיעורים הכי משעממים המחברות נשארו ריקות מאיורים משעשעים.
אבל איך אומרים? "If you love something, let it go. If it comes back to you, its yours forever. If it doesn’t, then it was never meant to be."
אז כנראה שהציור יהיה חלק ממני לנצח, כי אחרי חמש שנים של הפסקה, הציור חזר להיות חלק מחיי, ואיתו גם הדמיון והיצירתיות. אז נכון, אחרי חמש שנים שלא נגעתי במחברת הציור שלי, איבדתי חלק מהיכולות שלי. אך מהר מאוד הן חזרו אליי ואפילו הצטרפו אליהן כמה יכולות חדשות, שאומנם לא הופכות אותי לאיזו ציירת מהוללת שמציירת ציורים מושלמים, אבל כן הופכות אותי לאדם שלם יותר, מאושר יותר,ויצירתי יותר. ואפילו עזרתי אומץ להציג לעולם את יצירות שלי דרך הפלטפורמה של סטימט ואף לשלב את הציורים שלי עם העבודה היומיומית שלי.