אני איני אדם שמקבל גזירות בהכנעה, מעולם לא הייתי, וזה גובה את המחיר שלו...אבל אני מאמינה באמת ובתמים שאם לא אפעל עבור הדברים שאני רוצה ומאמינה בהם - לא רבים הסיכויים שמישהו יבחר לעשות זאת עבורי ועל כן אני מרגישה שאין לי ברירה אחרת.
וזו גם הסיבה שאני יודעת שזה חייב לעבוד בסופו של דבר.
בהיריון של גד חלמתי ללדת במים עם דולפינים...זה היה נראה לי קסום ומדהים ומחובר כל כך לטבע ולהוויה של התהליך שעמדתי לעבור, לא חלף זמן רב לפני שהבנתי שזה לא ממש אפשרי בארץ והחלטתי שלפחות ננסה למצוא בי"ח שמספק סביבה אינטימית ככל האפשר למשפחה הקטנה שעמדנו להקים. עוד לא ידעתי דבר על לידות בית.
לאחר גילוי ההיריון הנוכחי פרסמתי בקבוצת לידה טבעית כלשהי בפייסבוק - שהתברר שהסיכוי לאחת כזו יורד משמעותית עם רקע של קיסרי, שאני חולמת על חוויה מתקנת בחזון של לידת בית קרוב לאהובים שלי, בסביבה הבטוחה והנעימה שלי וללא הקדחתנות המאפיינת בתי חולים...רוב התגובות שם היו מאד אמפטיות ומכילות, אך היתה גם אחת צורמת מאד שטרחה מאד לנסות לערער על החלום שלי ולאיים שאני מזיקה לילד שלי ושאני חסרת אחריות וממש כעסתי...בתגובה פנתה אליי אמא אחרת והזמינה אותי לקבוצה שונה באומרה כי החלום שלי הוא בר קיימא ואף יותר, רק שאצטרך להכיר היטב את הנושא ולקבל החלטה מושכלת לאחר שאבין את כל הסיכונים, סיכויים וההשלכות - מיותר לציין שהזדרזתי להצטרף כדי לברר עוד על מה שעד אותו רגע נראה לי כחלום שהתפוגג.
בקבוצה החדשה גיליתי כי אחת מתוך 5 נשים עוברת ניתוח קיסרי, אחוז דומה בהריונות ראשונים ומשיחות עם נשים נוספות הגעתי למסקנה העגומה שבהרבה מקרים הניתוחים לא היו הכרח והקלות בה מגיעים אליהם היא מקוממת ממש. בייחוד כשאת שומעת את האימרה המקטינה והמיותרת 'העיקר ששניכם בריאים ושלמים' ואני תוהה איך בכלל אפשר להגדיר פתיחת קרביים כמשהו שלם או בריא. ואת האשפוז הארוך של שנינו בעקבות אותה פרוצדורה כבריאות.
וזה רק חלק ממה שנחשפתי אליו בעקבות הקיסרי שלי שהביא אותי לשאוף ולתכנן לידת בית. ולא, אני לא חסרת אחריות. ממש ההיפך - אני בוחרת מתוך ידיעה ומחשבה לקחת אחריות על התהליך שאני והעוברית שלי צריכות לעבור. אני בוחרת לגייס לכך רופא מומחה בתחומו שילווה אותנו, בוחרת לקבל תמיכה אמיתית ממלוות לידה מוסמכת שתדע להזכיר לי לאן אני שואפת ולמה אני עושה את זה גם כשכבר יהיה לי נדמה שאין לי הכוחות...
אני בוחרת להיות עם האהובים שלי ברגעים השבריריים האלו שמתקרבים בכל יום ויום עוד קצת. לאפשר להם להיות חלק, להתרגש איתם ולא להילקח מהם ולהיות מופרדת ולבד.
אני גם נערכת לתרחישים הפחות רצויים ביסודיות ודואגת לגיבוי המתאים ויודעת שגם אם יתממשו ישנה הדרך שבה אני ארגיש איתם יותר בנוח.
בחזוני אני מזמנת לי לידת בית במים, בבריכה קטנה במרכז הסלון כשרק אור נרות מרצד וניחוח שמן הדרים ריחני, יהיו שם רועי וגד שלי שישן במנוחה בחדר באין מפריע וקרוב מספיק כדי שלא אתגעגע ואדאג. גם איזבל הדולה שלי איתנו, עוזרת לי להכיל את כאב הצירים ולהרפות ממנו תוך תנועה במים, הרופא יהיה בחדר השני מחכה רק שנקרא לו, ומדי פעם יוצא לבדוק את הדופק ולוודא שהכל תקין. בלי אורות פלורוסנט ובלי בדיקות מיותרות. רק מה שהכרחי. שכמעט לא נרגיש בנוכחותו. ברקע מתנגנת רשימת השמעה מתוך נעימות ריפוי שיש לי. הבית מחומם למרות שכבר אביב.
הצירים מתארכים ומצטופפים, אני נושמת אותם ומוציאה אנחה קלה בסיום רועי שסיים להכין עוגת תפוחים לפני כשעה רוכן לידי ומלטף את ראשי ולסירוגין הוא ואיזבל מעסים את כאבי. הריח מתערבב עם ניחוח ההדרים ויוצר תמהיל משכר...
קצת מים קרים ואז תחושת בערה - חיכיתי לה...אני עייפה אבל כבר יודעת שאני קרובה...לא יודעת כמה זמן חולף ואני מרגישה דחף ללחוץ! איזבל קוראת לרופא, כבר רואים את הראש! אני כורעת על ברכיי בתוך המים מגינה על הראש הקטנטן בידיי ומפי משתחררת זעקת כאב שקטה ודמעות...אני יולדת! אני יודעת ללדת! אני יכולה! היא כבר כאן!
עוד ציר אחד והרופא תומך בגוף קטנטן וסגלגל מצופה לבן...
חשוך אבל אני יכולה להרגיש את הדמעות של כולם...הנה עוד נשמה שירדה לעולם!
איזבל עוזרת לי להניח את התינוקת על בית החזה שלי מזכירה לי לשפשף את גבה מעט...והנה נשימה ראשונה, ואז בכי...גד מתעורר משינה, רועי מחבק ומרים אותו מביא אותו אלינו להכיר את אחותו הקטנה.
הרופא בוחן את חבל הטבור, והנה היא מחפשת לינוק. מתחברת נפלא כאילו עשתה זאת מאז ומעולם.
ההנקה מביאה עוד ציר והשיליה מחליקה בשלמותה אל המים...אין דימום יתר והרופא בודק שהרחם מתכווצת כראוי. ובוחן גם את השיליה.
עוד כמה רגעים חולפים ועורק החיים - חבל הטבור - משנה את צבעו ללבן, זה הסימן. הרופא מהדק ונותן לרועי וגד לנתק. גד מבקש לחבק אותנו...אני בוכה משמחה.
רועי מביא לי חלוק ומכין את המיטה, איזבל עוזרת לי ועוטפת את התינוקת במגבת רכה ושמיכה ומחזירה לי אותה. אנחנו הולכים אל החדר ומתמקמים כולנו יחד במיטה מחובקים עד שהקטנה תסיים לינוק ותכנס לשינה עמוקה. גד מלטף את ראשה ונותן לה נשיקה...הוא המתנה הכי גדולה שלה.
איזבל מוציאה את העוגה מהתנור וחותכת לפרוסות ומניחה את קנקן חליטת הצמחים על שולחן הסלון. גם הצוות צריך למלא מאגרים.
התינוקת נרדמת מותשת מהמסע. רועי מסיר את החולצה שלו כדי להחזיק אותה. אני נכנסת לאמבטיה למקלחת מרעננת ונעימה.
מתלבשת וכולנו חוזרים לסלון. גד גם רוצה עוגה וכמובן מקבל אותה. הרופא בודק את הקטנה, ומתרשם שהכל תקין. הוא כבר מילא עבורנו את המסמכים שצריך. לא מאיץ בנו ללכת להירשם בבית חולים. לוקח כוס קפה מברך ויוצא לדרכו - היא עוד ארוכה...
איזבל נשארת איתנו עוד קצת ואז מחבקת באהבה ולא שוכחת להגיד לי כמה היא גאה בי...ומזכירה לרועי שאפילו צילמה קצת תמונות למזכרת במצלמה...וגם היא הולכת לדרכה.
זהו, תם ולא נשלם סיפור הלידה, הולכים לישון ומחר נתעורר למציאות חדשה!
ולך קטנה, אני לוחשת באוזנה, היום הוא היום הראשון של שארית חייך! הלוואי שיהיו קסומים כמו בואך!
