מכירים את הקבוצה הזאת אבא פגום? לא הפסקתי לשמוע עליה שהייתי נשוי עם ילד .
מריצים שם הרבה צחוקים , בדיחות וחוויות מחיי הנישואין עם ילדים והיחסים עם האישה, צוחקים על כמה שזה קשה להיות אבא בימינו ביחד עם כל הדרישות שנשים מצפות מאיתנו בעידן המודרני.
אני לא נרשמתי לקבוצה הזאת , לא כי אני לא הזדהתי אלא סתם כי לא היה חסר לי עוד מקור של צחוקים בפייסבוק/וואטסאפ/מסנגר.
עכשיו שאני גרוש די טרי+ילד בין 3.5 אני כבר לא מרגיש את אותו ה"פגום" שאותם אבות נשואים כנראה מרגישים . אני רואה את הילד כל סופ"ש שני מלא (כל שישי ושבת) פעם בשבוע ביום קבוע ועוד שעתיים נוספות ביום אחר באמצע השבוע אחרי שבת של האמא. קוראים לזה הסדרי ראייה מורחבים. הסדרי ראייה רגילים הם מה שהיה נהוג עוד בשנות ה-70 שהאבא היה מכונה "אבא לונה פארק" כי שעות הראייה שלו אפשרו לו לקחת את הילד בדיוק לפעילויות מסוג אלה ולהחזיר אותו לאם ובכך להספיק לעשות להם קצת כיף ולא סתם להשתעמם איתם בבית (למרות שזה גם אפשרי כמובן).
אני לא רציתי להיות אבא כזה. אני לא רציתי להתגרש, אבל אחרי שקבלתי את גורלי, רציתי להיות אבא גרוש שמרגיש את הילד שלו. שימשיך להכיר ולטפל בילד שלו לא פחות מהאם ובייחוד לא פחות מאיך שזה היה מלפני הגירושין. כיום, אם אבות באמת מעוניינים בזה ומראים רצון אמיתי מול העובדות הסוציאליות הם יקבלו את מבוקשם כולל גם "הורות משותפת" שבה חלוקת השהות זהה בין האם לאב - דבר ששקלתי אותו לחיוב אך לא התאפשר לי בגלל מקום עבודתי.
בתור אבא עם הסדרי ראייה מורחבים אני הפכתי להיות ההורה העיקרי שלו בזמנים שבהם הוא נשאר אצלי. אני מעיר אותו בבוקר, מכין לו אוכל, מקלח , מלביש ומסרק אותו ומסיע אותו לגן ומהגן. אני משחק איתו , לוקח אותו לטיולים ומבלה איתו אפילו יותר ממה שעשיתי בעבר. הזמנים שבהם הוא נמצא אצלי מוקדשים לו, אני כבר לא מרגיש את החוסר בזמן הפרטי שלי שתמיד היה מאד מועט בנישואין מאחר ויש לי המון זמן פנוי שהוא לא איתי ולכן אני נהנה איתו הרבה יותר וגורם לו להרגיש הרבה יותר טוב איתי מאי פעם.
למרות שאני גם מאד נהנה בזמן הפנוי החדש שיש לי, ה"פגום" שדברתי עליו קודם שאני מרגיש היום הוא שונה. רווחי הזמן שבהן הילד לא איתי מגיעים בשיאם ל4 ימים. כשמגיע היום הרביעי אני תמיד מרגיש כאילו שכחתי מי זה הילד שלי. לא הכוונה כמובן ששכחתי איך קוראים לו או איך הוא נראה אלא שאני כל פעם שוכח מחדש את ההרגשה שלי שאני איתו ואת האהבה אליו שהוא גורם לי להרגיש שהוא מבלה איתי ואנחנו משחקים וצוחקים ביחד וזה גורם לי תמיד מחדש לתחושה של עצבות מלווה בפחד. עצבות כי אני חושב על מה שהפסדתי בטווח ימים הקצר הזה של החיים שלו שלא הייתי חלק בהם ופחד שאולי הוא ישכח אותי פתאם באותה צורה, ושאולי הוא לא ירצה להיות איתי יותר. הוא תמיד גורם לי לפוגג את התחושות האלה כשאנחנו נפגשים לבסוף שוב ואני מקבל ממנו חיבוק חם ואוהב ונשיקות שמזכירות לי כל פעם מחדש שהוא עדיין הילד שלי.