בס"ד
מיכאל אברהם
בשנים האחרונות מתעוררת אצל רבים התהייה מדוע בכלל להתחתן? למה אי אפשר להשאיר את הדברים לא פורמליים? האם לא עדיף שזוגות יחליטו לחיות יחד מתוך אהבה בלי מיסוד הלכתי או אפילו משפטי? הדברים מתחדדים לאור התחושה שהמיסוד כרוך במגבלות הלכתיות לא פשוטות ובהיזקקות למערכת שמרנית (הרבנות הראשית), שפירושם אבדן החופש של בני הזוג לנהוג כרצונם.
חיים משותפים אמורים לבטא אהבה וקשר נפשי בין בני הזוג, והמיסוד לכאורה מפריע לזה. בעצם מדובר בניסיון לכפות על בני הזוג קשר שלא תמיד הם רוצים בו. הרי אם הם ירצו לחיות יחד הם יעשו זאת גם בלי חוזה ממוסד, ואם לא – אז למה להם לכבול את עצמם בחוזה שיפריע להם לממש את רצונם? ובכלל, המיסוד מתערב בתהליך והופך אותו מספונטני וטבעי לקר ומנוכר.
רבים מסיקים את המסקנות וחיים יחד ללא טקסי נישואין, ובוודאי ללא טקסים דתיים. החוק האזרחי כבר מכיר בזוגות כאלה ונותן להם מעמד משפטי וחברתי כ'ידועים בציבור' (מה שכמובן מכניס לתמונה מיסוד משפטי כלשהו, אבל הוא פוטר אותם מהמיסוד הדתי המכביד והמרתיע).[2]
חשוב להבין שבמבט יהודי לא מדובר בשאלה שולית ומקרית. המיסוד הוא בעצם מהותם של הנישואין. הרמב"ם בתחילת הלכות אישות מתאר את השתלשלות התהליך של בניית זוגיות לפני ואחרי מתן תורה כך:
"קודם מתן תורה, היה אדם פוגע אשה בשוק. אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנִתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה, יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר: 'כי יקח איש אשה ובא אליה'[3].
וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית: בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת"[4].
לפני מתן תורה הנישואין היו תהליך טבעי שבו בני הזוג היו מחליטים לחיות יחד, ובלי שום הקדמה טקסית או אחרת נכנסים לביתם ומתחילים את חייהם המשותפים. התורה חידשה שלא די בכך, ודרשה להוסיף מבוא פורמלי (שמכונה קידושין, או אירוסין) שתפקידו למסד את התהליך הזה ולהכניס אותו למסגרת הלכתית וחוזית של מחויבויות, שיש בה חובות וזכויות, איסורים ומצוות וכדומה.
יש בנותן טעם לציין שכמעט כל המחויבויות ההלכתיות של בני הזוג שנובעות מהזוגיות, יסודן בקידושין ולא בנישואין. הנישואין הם אותו ממד טבעי שיש בבניית התא הזוגי, הממד שהיה עוד לפני מתן תורה. לכן אין כמעט מגבלות והנחיות הלכתיות על אופן הנישואין, שכן לא מדובר בטקס בעל משמעות פורמלית. הקידושין, שנוספו במתן תורה כהקדמה לפני הנישואין, הם שמכוננים את עיקר היחסים המשפטיים וההלכתיים בין בני הזוג וביניהם לבין העולם. אין פלא שרוב ככל הדיון התלמודי וההלכתי על אופן הביצוע והמשמעויות ההלכתיות של הזוגיות נסוב על הקידושין ולא על הנישואין.
משמעות הדברים היא שמבחינת ההלכה, המיסוד אינו עניין שולי, אלא זהו הממד המהותי שהיא מוסיפה מעבר לתהליך הטבעי של הנישואין ועצם החיים בשיתוף. ביטוי חד לממד הזה ניתן לראות בטקס החופה, כאשר מעבר לאווירת הטקס עצמה ואולי גם הברכות שיכולות להיתפס כחלק ממנו, מבוצעת שם סדרת מעשים בעלי משמעות הלכתית פורמלית שהם הם מהות הטקס: מתן טבעת בפני עדים כשרים, אמירות מאד לא ספונטניות של טקסטים שמוכתבים מראש, חתימה ומסירת כתובה (הסכם משפטי בין הבעל לאישה), ואולי הביטוי החד משמעי ביותר הוא הקראת הכתובה: הקהל הנרגש שומע מהן מחויבויותיו של הבעל כלפי האישה במקרה שייווצר סכסוך ופירוד, כמה ומה בדיוק הוא התחייב לה, כיצד ומהיכן יגבו זאת ממנו ועוד. הקראת הכתובה אינה מעיקרו של הטקס והיא תוספת מאוחרת שמטרתה בעיקר הפרדה בין הקידושין לנישואין, אבל העובדה שבחרו דווקא בהקראת טקסט כל כך פרוזאי ומנוכר, כל כך רחוק מהאווירה החגיגית והמרוממת של האירוע, אומרת דרשני. קשה להתעלם מכך שיש כאן כוונת מכוון לחדד את משמעותו הפורמלית של הטקס, ולא לתת לנו להתמקד דווקא ברגשות וביחס הנפשי בין בני הזוג.
כל זה כמובן רק מחדד את התהייה דלעיל. מדוע התורה רואה בזה ערך כה חשוב ויסודי? למה כל כך מדגישים את הממד הזה, אפילו בעיצומו של הטקס? למה לא להסתפק בתהליך טבעי של חיים משותפים ובחגיגה ספונטנית לפניו?
הערה מקדימה: מיסוד משפטי והלכתי
לכאורה התהיות לגבי חשיבותו ונחיצותו של המיסוד לא אמורות לפנות דווקא כלפי ההלכה. כפי שהזכרתי למעלה, כל מערכת משפטית בעולם ממסדת את הנישואין במסגרתה. היא דורשת מבני הזוג להירשם בתהליך משפטי כלשהו (אצל שופט, או בעירייה) כדי שיוכרו כבני זוג לכל עניין משפטי. אך הדמיון בין ההקשרים הוא שטחי ולא מהותי. אין אף מערכת משפטית שרואה במיסוד צורך שנחוץ לבני הזוג כדי לשפר את הזוגיות שלהם. זהו צורך משפטי טהור, ועניינו הוא להסדיר את מעמדם של בני הזוג מבחינת החברה. מערכות משפטיות כלל לא רואות כעניינן לשפר את הזוגיות או אפילו להצביע על האופנים האידיאליים לעשות זאת. בחשיבה המשפטית המקובלת זהו עניין שמסור לאזרחים עצמם. תפקידה של מערכת משפטית הוא הסדרה ומניעת אנדרלמוסיה חברתית ומשפטית. לעומת זאת, ההלכה בהחלט מנחה אותנו כיצד לחיות ולפעול נכון. אין פלא אפוא שכשהתורה מדברת על מיסוד, זה נתפס כמודל אידיאלי של נישואין מבחינתה. התורה לא עוסקת רק ברישום או בהסדרת המעמד החברתי של בני הזוג, אלא מגדירה את הזוגיות האולטימטיבית בעיניה. המיסוד ההלכתי נתפס כשלב נחוץ לבניית נישואין תקינים ושלמים יותר, ולא רק כצורך להסדיר משפטית את ענייני המעמד האישי.
אחת ההשלכות של ההבדל הזה היא, שמבחינתן של מערכות משפט, חיים זוגיים לא ממוסדים אינם עבירה. לכל היותר בני הזוג לא יקבלו הכרה משפטית בזוגיות שלהם. לעומת זאת, ההלכה רואה בני זוג שחיים ללא נישואין כעבריינים, וזוגיות כזאת כזוגיות בעייתית, ובוודאי לא שלימה.
קופידון וחיות אחרות
האתוס של האהבה שעומד ביסוד הזוגיות הוא מאד רומנטי. הוא מקור מרכזי לכותבי בלדות, ליוצרי סרטים והצגות, לכותבי רומנים מרטיטי לב ושאר חוויות עזות שמשפיעות על חיינו. המיתולוגיה היוונית מתארת זאת על ידי חצו של קופידון שננעץ בלבו של האוהב ונוטע בו את האהבה לאהוּב. זהו ביטוי להתעוררות הספונטנית של האהבה הטבעית ובעצם לאתוס שתואר למעלה. האהבה מתעוררת מאליה. היא לא פרי תכנון אלא תוצאה של פגישה מקרית (ואולי מכוונת מראש על ידי אלילי האהבה שמשחקים בנו כמריונטות). האמנים יוצרים אידיאליזציה של הרגש הספונטני הזה וההליכה אחריו[5].
האנטי-תזה ההלכתית-תורנית נראית כסותרת את התפיסה הזאת באופן חזיתי. הדברים בוודאי אמורים לגבי הקבוצות השמרניות שדוגלות בזוגיות מתוכננת (על ידי ההורים), בלי פגישות רבות ובוודאי בלי חיים משותפים לפני הנישואין, ובעצם בלי לתת הזדמנות ל'חצו הטבעי של קופידון' לעורר את האהבה. זה נראה כמו עסקה מסחרית קרה ומנוכרת. אבל גם אם אנחנו שייכים לקבוצות דתיות מודרניות יותר, עדיין יש בנישואין הדתיים ממד ממוסד מרכזי, ולו רק מפני שאין בהלכה לגיטימיות לסתם חיים טבעיים של זוגיות גמישה ופשוטה. הדברים כרוכים במימוש של תכנית, כלומר במיסוד, בחשיבה על מטרות משותפות וניהול החיים, בהבאת ילדים (מצוות פרייה ורבייה) ואופן חינוכם וכו'. ממש לא עניין לבלדות ורומנסות.
שירי ההלל לאהבה הטבעית מעצבים את התפיסות היסודיות שלנו לגביה, והם שמביאים לתהיות שתוארו למעלה. אבל הטבעיות אינה אידיאל כה נשגב. בחיים האמתיים הגישה הספונטנית והטבעית נכשלת שוב שוב. בהמשך אטען שהמיסוד והפורמליזם הם תבלין שמשלים את הזוגיות הטבעית.
איש ההלכה
בספרו, איש ההלכה, הרב סולובייצ'יק מתאר את ההבדל בין מבטו של איש ההלכה למבטו של איש רגיל. צופה רגיל יכול להתפעל מיופיו של מעין בטבע או שקיעה מרשימה ולשקוע בהתפעלות אסתטית וחווייתית מהמראה הנשגב. אותו נוף עצמו אצל איש ההלכה מעורר קונוטציות של טהרה מטומאה (טבול יום והערב שמש), טבילה במי מעין ובזוחלין וכדומה. דרך העולם הפיזי שהקב"ה ברא ושבו אנו חיים ופועלים הוא מבחין בעולם של 'צללים', חלויות הלכתיות ומצבים משפטיים שהם כולם מעשה ידינו. איש ההלכה סבור שמעשיו של בשר ודם יפים יותר מאלו של הקב"ה. הוא סבור שהצללים הללו הם בעצם הדבר האמתי, שכן הם אלו שמנהלים את העולם הפיזי. העולם הפיזי הוא הוא הצל וההבל שאין בו ממש בעיניו, בעוד ההלכה והרוח קיימים ויציבים יותר. איש ההלכה רואה את המהויות ההלכתיות שמעופפות מעל המציאות הפיזית שלנו, ומבטו ממוקד דווקא בהן.
בשעת החופה איש ההלכה לא חווה מלאכים וקופידונים וורודי כנפיים שיורים מאי שם למעלה חצים לליבם של המוזמנים ובני הזוג, אלא חלויות מופשטות, כמו חלות אשת איש וחלות קידושין, תקפוּת של שטרות (כתובה) ועדויות כשרות לקיום הדבר. בהסתכלות כזאת הזוג הנישא אינו אלא היכי תמצי להחלת חלות קידושין. ובכלל, העולם הפיזי כולו הוא רק תווך שדרכו מופיעות האידיאות ההלכתיות-משפטיות[6]. כשמסתכלים במבט כזה על המעמד בו אנחנו נמצאים, רואים רק חלויות - לא פיות, לא מלאכים, ואפילו לא בני אדם.
כל למדן יודע על מה אני מדבר. מביני דבר יודעים שאיש ההלכה אפילו מתרגש ועובר חוויות אמוציונליות במהלך האינטראקציה שלו עם החלויות והמהויות המופשטות הללו. הוא מתרגש בחופה כמו כל שאר הקהל, אבל מושאי ההתרגשות שלו אחרים לגמרי מאלו שלהם. צדה השני של המטבע הוא היחס להלכה. אם האדם הרגיל לומד את ההלכה כאוסף של נורמות שאינן אלא אילוצים נורמטיביים על חיי היומיום שלנו, איש ההלכה רואה בנורמות הללו את החיים עצמם. החיים הפיזיים הטבעיים הם מבחינתו רק מצע ותווך שבתוכו ועל פניו פועלות החלויות והמהויות ההלכתיות.
רבים חושבים שמדובר בניתוק מהטבע, בהסתגרות בעולם אינטלקטואלי-פורמלי מנוכר. זה נראה כמו שעבוד של הממד החווייתי הרגשי והספונטני, ובעצם האנושי, לעולם קפוא ופורמלי. אבל האם באמת מדובר במבט מנותק ומנוכר? האם המבט ההלכתי הוא רק חיים בבועה, או שמא יש בממד הפורמלי תרומה כלשהי לחיים הטבעיים, שהם חסרים בלעדיה? האם התורה שהוסיפה את הממד הפורמלי לזוגיות הטבעית מתכוונת רק להטיל עליה אילוצים לא ברורים, או שמא יש כאן תפיסה שונה של האופן הנכון לנהל זוגיות ואולי חיים בכלל?
רצוני לטעון ששני המבטים הם חלקיים. איש ההלכה בתיאור הנ"ל (שהוא מאוד אותנטי לדעתי) אכן לוקח את הדברים לקיצוניות מנותקת ובעייתית ואולי ילדותית משהו, אבל האנטי-תזה הרומנטית שגויה לא פחות. התעלמות מהמיסוד והפורמליזם היא טעות גדולה. החיים הטבעיים הם מצב מאוד לא שלם ולא אידיאלי, ולא בכדי התורה מורה לנו להקדים את המסגרת הפורמלית ורק בתוכה ליצור את הזוגיות הטבעית. זהו מצב שלם ונכון יותר.
על טבעיות ומיסוד
אכן המסגרת ההלכתית-משפטית-פורמלית מגבילה את החיים הטבעיים ולא מאפשרת לנו חופש מלא. מאידך, בני אדם צריכים מסגרת. זוגיות שבה בכל בוקר ניתן לקום ולצאת מהבית שלא על מנת לשוב, היא זוגיות של חיים בצל איום מתמיד. האיום הזה מעיב על חיי היומיום גם בימים שבהם קופידון פעיל והרגשות גואים. החשש מחוסר היציבות יכול לגרום לחוסר אמון ולקושי בקשר בין בני הזוג. המיסוד אומר שהזוגיות שלנו לא תלויה במצב רוח רגעי. גם זוג שחי יחד באופן טבעי ולא ממוסד חווה לא מעט רגעים קשים. בני אדם לא פטורים מזה. רומנים קופידוניים שייכים למיתולוגיה ולא לחיים. כאשר יש רגעים קשים, בני זוג כמובן ינסו להתגבר עליהם ולצלוח אותם. אבל בנישואין ממוסדים הם לא רק ינסו אלא יהיו חייבים לנסות. חוסר האמון לא יעלה באופן אוטומטי גם אם יש יום קשה. הפרידה אינה איום קיומי יומיומי.
למרות הרתיעה של אנשים שגדלו במסגרת האתוס הספונטני מהתיאור הזה, המסגרת הפורמלית דווקא מכניסה רוגע ויציבות לסערות הרומנטיות. היא מאפשרת לנו לבנות חיים יציבים יחד, וזהו רומן שלם יותר ואנושי יותר מהרומנים שעליהם נכתבות הבלדות. המיסוד מכניס עומק, אמון ויציבות, גם לקשר הרגשי והאנושי. בני זוג מתחייבים זה לזה בלא תלות במצבי רוח, קשיים, או משברים זמניים. קשר שמבוסס על מוטיבציות רגשיות וחווייתיות רגעיות הוא קשר שטוח. בקשר כזה אנחנו נפעלים ולא פועלים. קופידון נועץ בנו את חיציו ולא אנחנו בונים את הזוגיות שלנו בעבודה מתמדת מתוך מחויבות.
נישואין כחוזה
כפי שתיארתי למעלה, בסוף הקידושין מקריאים בקול רם וצלול את הכתובה, חוזה טכני ויבשושי שמסביר בפירוט מניין יגבו את החוב מהחתן אם הוא לא ישלם – עד גלימא שעל כתפיה ועד בכלל. הדבר מבטא את העובדה שהנישואין הם קודם כל חוזה. בני זוג שהגיעו למסקנה שהם אוהבים ורוצים לבנות חיים ביחד כורתים חוזה שנותן מסגרת לקשר האנושי והרגשי ביניהם.
גם בחיי המסחר כולנו יודעים שלא נכון לפעול יחד בלי חוזה. החברים הכי טובים שעובדים יחד ייקלעו לקשיים, ואם הם לא יחשבו על זה מראש ולא יקבעו מה כל אחד מתחייב לשני, במקרים רבים העסק ייכשל. אם במקרה הוא בכל זאת יצליח – אולי יכתבו עליהם בלדה, אבל לא כדאי להתרשם מהבלדות הללו. החיים מסובכים יותר.
הנישואין גם הם חוזה, וחשוב מאד ליצור את הממד הפורמלי הזה ולא להתעלם ממנו. האהבה בין בני הזוג בראש ובראשונה מהווה מוטיבציה לכריתת חוזה או ברית ביניהם. אבל היא לא יכולה ולא צריכה להישאר במצב הטבעי הסוער כפי שהיתה בתחילת התהליך. המסגרת הפורמלית מתארת את הברית הזאת, מתווה את מסגרתה, מייצבת אותה ונותנת לה עומק והמשכיות.
בעולם של ימינו נוטים לשכוח את הממד החוזי-משפטי של הנישואין. אחת האינדיקציות לכך היא היחס הסלחני לבגידה בין בני הזוג. רבים רואים זאת כסוג של קלות ראש קבילה שקורית כמעט לכולם, ולכן היא עוברת בסלחנות בלתי נסבלת. אפילו ברובד המשפטי מדובר בהפרת חוזה, ומשום מה האתוס הטבעי-ספונטני מונע מאתנו לראות זאת כפי שאנחנו רואים הפרת חוזה מסחרית. מדובר באחד החוזים הכי חשובים והכי רגישים שניתן לחשוב עליהם, והחברה שלנו מתייחסת להפרתו בקלות ראש מחפירה. הבגידה נתפסת כעבירה דתית, אף שמדובר בעבירה מוסרית וכמובן גם משפטית. זוהי הפרת חוזה ובגידה באמון. האתוס הקופידוני מעצב אפילו את יחסנו לפורמליזם המשפטי ולמוסר.
אין להכחיש שזה טבע האדם. בגידה וחוסר נאמנות אינם סטייה מהטבע. אבל דווקא מכאן נובעת חשיבותו של המיסוד. בשם הטבעיות והספונטניות, אלו שדוגלים בחיים ללא מיסוד פורמלי גוזרים על עצמם אי יציבות וחשדנות שמאיימת במקרים רבים על הזוגיות. כמו כל הסכם בין שני בני אדם, ובוודאי הסכם כל כך יסודי עם שיתופיות כה עמוקה וכה אינטנסיבית, גם הנישואין דורשים עיגון משפטי פורמלי. כמו בשאר התחומים, ומי שמוותר על עיגון משפטי פורמלי של מחויבות הדדית ניחן בחשיבה ילדותית ולא אחראית. בני זוג חייבים להבין ולהפנים שהקשר ביניהם אינו רק ביטוי לרגש ספונטני אלא גם תוצאה של חוזה מחייב עם חובות וזכויות הדדיות. בלי זה, גם הממד הרגשי והאנושי הטבעי עלולים להיפגע אנושות. חיים זוגיים שבנויים על רגש ואהבה הם נהדרים, וכך צריך להיות. לא כמו שחושב איש ההלכה, המשפט והפורמליזם אינם החיים עצמם. אבל בלי המחויבות המשפטית, החוזית, הקרה לכאורה, ברקע, המבנה העדין והלא יציב הזה קל יותר להתפרק.
אז בהחלט נכון וחשוב לאהוב זה את זה ולחוות את החיים באופן ספונטני. אבל ברקע הדברים חייבים לזכור שנחוצה מחויבות הדדית, הלכתית ומשפטית. לכן חשוב מאד למסד את הקשר ואת היחס ההדדי ברובד פורמלי-משפטי. על אף הפגיעה הקלה בכנפיה של הרומנטיקה, דומני שזה מבנה הרבה יותר בריא ומאוזן לחיים המשותפים. אפילו אם כמאמר המשורר (עלי מוהר) "העיקר זה הרומנטיקה", גם היא צריכה תשתית יציבה.
ומה עם הממסד הרבני השמרני שלעתים מציק ומעיק, מעכב כה רבים ומעורר אצלם דחייה טבעית ומובנת כלפי המיסוד ההלכתי? זו אכן בעיה שחשוב לפתור אותה. אבל צריך להבין שוויתור על הפורמליזם ועל המיסוד עלול לקלקל לנו גם את הזוגיות הטבעית שברצוננו לבנות וליצור. חבל.
[1] המאמר מבוסס על דברים שאמרתי תחת חופתם של בני נחמן וכלתי קרן. הוא מוקדש להם, וגם לסופי (צופיה) והדר המתוקות שמטבע הדברים לא נכחו שם.
[2] אגב, הפתרון המשפטי הזה בעייתי ביותר, שכן כפי שכבר העירו רבים הוא יוצר לגיטימציה דה פקטו לביגמיה שכרוכה בסיבוכים משפטיים ורגשיים קשים.
[3] דברים כב, יג.
[4] הל' אישות א, א-ב.
[5] אני חייב לומר שכשלעצמי קשה לי להבין מה ערך יש ברגש שמתעורר ספונטנית מעצמו. אני מכבד אדם על החלטותיו והכרעותיו ולא על אירועים ותהליכים שפשוט קורים לו.
[6] אלו בעצם החלויות. ראה מאמרי: מהי 'חלות'?, צהר ב.
Posted from my blog with SteemPress : https://mikyab.net/%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%aa%d7%97%d7%aa%d7%9f-%d7%98%d7%95%d7%a8-1411/